לימוד יומי

בלימוד תורה לעילוי נשמת נפטר, עושים אנו חסד נצחי עם נשמתו
זכות הלימוד מהווה לנשמה, מזון רוחני המעלה את דרגתה בשמיים

מעלת לימוד תורה לנפטר ולמשפחתו

המתנה המיוחדת שקיבל עם ישראל, מתנה שהפכה אותו לעם הנבחר היא התורה הקדושה. לפני 3300 שנה, עמד עם ישראל וקיבל את התורה שבכתב והתורה שבעל פה למרגלות הר סיני. במעמד זה, עמדו איתו גם נשמות עם ישראל עד סוף כל הדורות ואמרו יחד: "נעשה ונשמע". במהלך השנים, שמר עם ישראל את התורה הקדושה גם במחיר חייו. גברים, נשים וילדים, משפחות וקהילות שלמות נהרגו על קידוש ה', על קיום מצוותיו ולימוד תורתו. כוחה של התורה הוא פילאי וביכולתה להפוך את חיי הלומד אותה למאושרים ושלוים. 

מצוות לימוד תורה שקולה כנגד קיום כל המצוות וכל שנייה אחת של לימוד תורה מזכה את הלומד בשכר עצום. בזכות לימוד התורה מרוויח הלומד ובני ביתו חיים טובים ומאושרים. כמו כן, בלימוד תורה לעילוי נשמת נפטר, עושים אנו חסד נצחי עם נשמתו וזכות הלימוד מהווה לנשמה, מזון רוחני המעלה את דרגתה בשמיים. ליקטנו עבורך לימוד יומי קצר, תוכן הלימוד היומי קשור לעניינם של כמה מצוות בסיסיות בתורתנו הקדושה. על ידי התמדה של 3 דקות מידי יום, תזכה להגדרה של יהודי העוסק בתורה שבזכותו העולם העומד ובעזרת השם תזכה לברכה בכל מעשה ידיך. 

יום ראשון

קדיש יתום

האבל על אחד מהוריו, אומר קדיש יתום בשנה הראשונה ויש מזה תועלת גדולה לנפטר להצילו מדינה של גיהינום. שכיוון שבנו שהשאיר אחריו בעולם הזה מקדש את ה' באמירת קדיש, מתרבות זכויותיו של הנפטר.

אם הבן יודע לעבור לפני התיבה (להיות חזן בתפילה), טוב שיהיה חזן בימות החול, שיש מזה יותר תועלת לנפטר. ואם קשה לו, אז די באמירת הקדיש שחשיבותה רבה מאד. וחשוב לציין, שהאבל לא עולה להיות חזן בשבתות חגים וראשי חודשים.

את הקדיש אין לומר כל שנים עשר החודשים, אלא פחות מכך (אחד עשר חודשים), היות והמשפט של הרשעים בגיהינום הוא שנים עשר חודש ואיננו רוצים להראות כאילו הנפטר היה רשע.

בכל שנה ביום פטירת אביו או אימו, נוהגים לומר קדיש ולעלות להיות חזן.

קדיש יתום

הטעם לאמירת הקדיש והתפילה לפני העמוד כשליח ציבור בשנה הראשונה שלאחר פטירת האב או האם, הוא משום שהאב והאם נשכרים בשמי מרומים, עבור כל מצוה והנהגה טובה שנוהגים בה בניהם אחריהם. מאחר וזמן משפט הרשעים בגיהינום י”ב חודש, יש לבנים להוסיף זכויות באותה העת ולפדות את האב והאם מדין זה. אמירת קדיש הינה רק במקום שיש בו מניין גברים לתפילה ולכן חשוב כי האבל ישתדל מאוד בשנה שבה הוא מתפלל על הוריו, להתפלל במניין בבית הכנסת. 

פרקי אבות - פרק א'

משנה ה'

יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם.

משנה ו'

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת.

פרק ט"ז

אחד מהפרקים שטוב ומועיל מאד לעילוי נשמת הנפטר:

מִכְתָּם לְדָוִד: שָׁמְרֵנִי אֵל, כִּי חָסִיתִי בָךְ. אָמַרְתְּ לַיהוָה, אֲדֹנָי אָתָּה; טוֹבָתִי, בַּל עָלֶיךָ. לִקְדוֹשִׁים, אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה; וְאַדִּירֵי, כָּל חֶפְצִי בָם. יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם, אַחֵר מָהָרוּ: נִסְכֵּיהֶם מִדָּם; וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם, עַל שְׂפָתָי. יְהוָה, מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה, תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי. חֲבָלִים נָפְלוּ לִי, בַּנְּעִמִים; אַף נַחֲלָת, שָׁפְרָה עָלָי. אֲבָרֵךְ אֶת יְהוָה, אֲשֶׁר יְעָצָנִי; אַף לֵילוֹת, יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי. שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד: כִּי מִימִינִי, בַּל אֶמּוֹט. לָכֵן, שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי; אַף בְּשָׂרִי, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח. כִּי, לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל; לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ, לִרְאוֹת שָׁחַת. תּוֹדִיעֵנִי, אֹרַח חַיִּים: שְׂמָחוֹת, אֶת פָּנֶיךָ; נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח.

ניתן להוריד ולהדפיס במדפסת הביתית

יום שני

מצוות תפילין

מגיל 13 חובה להניח תפילין וכדאי להתחיל כבר לפני כדי להתרגל למצווה חשובה זו. התפילין הן אות ועדות לקשר המיוחד והמקודש שבין ישראל לקדוש ברוך הוא. כיוון שהן קדושות, צריך המניחן להיזהר מאוד בכבודן. אסור להתפנות בבית הכסא בשעה שהן עליו. כל כך חששו לפגיעה בכבוד התפילין, עד שלמרות שמן התורה מצוות תפילין שייכת ללילה כמו ליום, מכל מקום תיקנו חכמים שלא להניח תפילין בלילה, שמא יירדם בעודן עליו ויתבזו. ואפילו אדם ששכח להניח תפילין כל היום, אין לו להניחן בלילה. אך אם עדיין לא הגיע הלילה ממש, אלא רק שקעה השמש ועדיין לא זמן צאת הכוכבים שהוא ספק יום ספק לילה, יניחן בלא ברכה.

מצוות תפילין

הגמרא מספרת על דיון בין רבנים גדולים, רב בשם רבא שאמר כי "כל המתעטף בציצית ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל מובטח לו שהוא בן העולם הבא". רב בשם אביי אמר "ערב אני לו שאין אש של גיהינום שולטת בו". ורב גדול נוסף בשם רב פפא הוסיף "ערב אני לו שכל עוונותיו נמחלים". נאמר בזוהר הקדוש שחיבר התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, "כל המניח תפילין ומתעטף בציצית כאילו קיים תרי"ג מצוות". וזה מרוב החשיבות הרבה של הנחת תפילין. מובא עוד בגמרא "אמר רבי אליעזר בן יעקב, כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, מובטח לו שלא יחטא". 

לאחר שראינו גודל מעלת התפילין, שעל ידי שמניחם זוכה לדברים עצומים, ודאי חשוב לקיים מצווה זו בהידור רב ויקפיד לקנות תפילין מהודרות, אצל סופר סת"ם (סופר של ספרי תורה תפילין ומזוזות) ירא שמיים ויניחם כל בוקר בכוונה מרובה ויתפלל בהם כל תפילת שחרית, אך מכל מקום גם אם אין לו זמן כלל, לא יעבור עליו שום יום ללא הנחת תפילין.

פרקי אבות - פרק א'

משנה ז'

נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת.

משנה י"ב

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה.

משנה י"ד

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי.

פרק ל'

הוא פרק שמסוגל מאד להצלה מכל דבר רע:

מִזְמוֹר: שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. אֲרוֹמִמְךָ יְהוָה, כִּי דִלִּיתָנִי; וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. יְהוָה אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ, וַתִּרְפָּאֵנִי. יְהוָה הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי; חִיִּיתַנִי, מִיָּרְדִי בוֹר. זַמְּרוּ לַיהוָה חֲסִידָיו; וְהוֹדוּ, לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ. כִּי רֶגַע, בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ: בָּעֶרֶב, יָלִין בֶּכִי; וְלַבֹּקֶר רִנָּה. וַאֲנִי, אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם. יְהוָה בִּרְצוֹנְךָ, הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז: הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ; הָיִיתִי נִבְהָל. אֵלֶיךָ יְהוָה אֶקְרָא; וְאֶל אֲדֹנָי, אֶתְחַנָּן. מַה בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת: הֲיוֹדְךָ עָפָר; הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ. שְׁמַע יְהוָה וְחָנֵּנִי; יְהוָה, הֱיֵה עֹזֵר לִי. הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי, לְמָחוֹל לִי: פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי; וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה לְמַעַן, יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם: יְהוָה אֱלֹהַי, לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

ניתן להוריד ולהדפיס במדפסת הביתית

יום שלישי

מצוות צדקה

תחילה נסביר, מי הוא שנחשב עני ויש מצווה לעזור לו. ככלל, עני הוא מי שאין ביכולתו לקנות את הדברים שנחשבים בסיסיים אצל רוב האנשים, בארץ שבה הוא גר. במקרים מיוחדים יש גם עוני אישי של אדם שהיה רגיל לחיי רווחה וירד מנכסיו. לאדם זה קשה מאוד להתרגל למצב החדש והמצווה לעזור לו למשך זמן מסוים, לקיים את שגרת חייו הקודמת, עד שיתרגל למצבו הכלכלי החדש. כתוב בתורה "כי יהיה בך אביון, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו".

מצוות צדקה

דברי הרמב"ם אפשר ללמוד, שבמעשה הצדקה אין האדם רק מיטיב עם זולתו, אלא הוא מיטיב גם עם עצמו, שהרי בעצם העובדה שהוא הולך "בדרך המידות הנעלות" בכך שהוא מקיים את הצדקה, הוא עושה צדקה עם עצמו, כלומר מתקן את עצמו והופך לאדם בעל מידות נעלות. ולא רק שהאדם מועיל לעצמו ולעני, אלא הוא מביא בכך תיקון לעולם. כמו שכתוב במדרש "גדולה צדקה, שמיום שנברא העולם עד עכשיו, העולם עומד על הצדקה. וכל הנותן צדקה הרבה הרי זה משובח" וכן "צדקה תציל ממוות". 

פרקי אבות - פרק א'

משנה ט"ו:

שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.

משנה ט"ז:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת.

פרקי אבות - פרק ב'

משנה א':

רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. 

וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה - דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

משנה ד': 

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה.

משנה ז':

הוּא הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם. קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לְעַצְמוֹ. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

פרק ק"ל

מועיל מאוד להצלחה בכל העניינים:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה. אֲדֹנָי, שִׁמְעָה בְקוֹלִי: תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ, קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל, תַּחֲנוּנָי. אִם עֲונוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי, מִי יַעֲמֹד. כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן, תִּוָּרֵא. קִוִּיתִי יְהוָה, קִוְּתָה נַפְשִׁי; וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי. נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר. יַחֵל יִשְׂרָאֵל, אֶל יְהוָה: כִּי עִם יְהוָה הַחֶסֶד; וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת. וְהוּא, יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל, עֲונֹתָיו.

ניתן להוריד ולהדפיס במדפסת הביתית

יום רביעי

מצוות מזוזה

אחת הטעויות הרווחות בקרב חלק מהציבור שנדמה כי רק בפתח הראשי של הבית צריך לקבוע מזוזה. האמת היא שאין די בכך, אלא חובה להניח מזוזה בכל חדר מחדרי הבית. לכל חדר אופי ותפקיד משלו ולכן גם בכל חדר צריכה להיות קבועה מזוזה, אשר תזכיר את מה שכתוב בתוכה: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ האֶחָד ואם חסרה לאדם מזוזה באחד מחדרי ביתו, צריך להשתדל שלא להשתמש באותו חדר ולא לישון בו עד שיקבע בו מזוזה. כל זה אמור לגבי סתם חדרים, שעיקר תשמישם הוא דרך כבוד, אבל חדרים שעיקר תשמישם הוא בדברים שאינם לכבוד המזוזה, אין קובעים בהם מזוזה. לכן אין לקבוע מזוזה בחדרי השירותים והמקלחת, הואיל ואינם מקום של כבוד. חשוב להדגיש, כי רק השירותים והמקלחת נחשבים כמקומות לא מכובדים, מה שאין כן חדר השינה, שלמרות שרגילים להתלבש בו בכל יום, מכל מקום הוא נחשב כמקום דירה רגיל וחייב במזוזה.

מצוות מזוזה

כאשר יהודי קובע מזוזות כשרות בפתח ביתו ובפתחי החדרים, הופך הבית להיות תחת חסותו של הקדוש ברוך הוא. כך בעצם, הופך הבית לביתו של הקדוש ברוך הוא ומכאן ברור מדוע קביעת מזוזה היא סגולה לשמירה והגנה, שהרי הקדוש ברוך הוא שומר על ביתו שלו. לכן נוהגים יהודים לנשק את המזוזה באהבה ובשמחה, כשם שמנשקים ספר תורה. 

חשוב לדעת כי תכונה זו קיימת רק במזוזה כשרה. מזוזה פסולה מאבדת סגולה זו. רק כשהמזוזות כשרות, הן מגינות על הבית ויושביו ולכן חובה על יהודי לבדוק את מזוזות ביתו מידי כמה שנים. 

בספר טורי זהב כתב שייחודיות מצות המזוזה מול מצוות אחרות היא זו: בכל המצוות יש כלל שהן מגינות על האדם רק בשעה שעוסק במצווה, לעומת זאת המזוזה מגינה על האדם בכל עת. בזכות מצות מזוזה נשמר האדם וכל בני ביתו מן המזיקים. ולכן סופרי הסת"ם, כותבים על המזוזה שם "שדי", שהוא ראשי תיבות "שומר דלתות ישראל". 

פרקי אבות - פרק ב'

משנה ט"ו

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק.

משנה ט"ז

הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ. וְדַע, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.

פרקי אבות - פרק ג'

משנה א'

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

פרק קמ"ב

מועיל מאד לצאת ממצבים קשים:

מַשְׂכִּיל לְדָוִד; בִּהְיוֹתוֹ בַמְּעָרָה תְפִלָּה. קוֹלִי, אֶל יְהוָה אֶזְעָק; קוֹלִי, אֶל יְהוָה אֶתְחַנָּן. אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי; צָרָתִי, לְפָנָיו אַגִּיד. בְּהִתְעַטֵּף עָלַי, רוּחִי וְאַתָּה, יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי: בְּאֹרַח זוּ אֲהַלֵּךְ טָמְנוּ פַח לִי. הַבֵּיט יָמִין, וּרְאֵה וְאֵין לִי מַכִּיר: אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי; אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי. זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ, יְהוָה: אָמַרְתִּי, אַתָּה מַחְסִי; חֶלְקִי, בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. הַקְשִׁיבָה, אֶל רִנָּתִי כִּי דַלּוֹתִי מְאֹד: הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי. הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר, נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ: בִּי, יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי.

ניתן להוריד ולהדפיס במדפסת הביתית

יום חמישי

מצוות השבת אבידה

אדם שמוצא אבידה ברחוב צריך להשיבה לבעליה. ישנם מקרים יוצאי דופן שבהם אין חובה לקיים את מצוות השבת אבדה: 

• כאשר ברור שהמאבד התייאש לפני מציאת האבדה כגון שאין בה סימנים. לכן למשל, שטר כסף שנמצא ברחוב, אין צורך להחזיר (אך צרור שטרות, שניתן לזהותו על-פי אופן אריזתו, יש להחזיר).

• האבדה שווה פחות מפרוטה (כעשר אגורות).

• אם המוצא הוא אדם מכובד שאינו נוהג לשאת חפץ מסוג האבדה שמצא, אינו חייב להשיב את האבדה ("זקן ואינה לפי כבודו").

• אם המוצא אינו יכול מסיבה הלכתית להגיע לאבדה, כגון כאשר המוצא הוא כהן והאבדה נמצאת בבית קברות, הוא פטור מלהשיבה. 

• אם השבתה של האבדה תגזול מזמן המוצא, עד כדי שיפסיד בזה כסף יותר מן האבדה עצמה אינו חייב להשיב. 

מצוות השבת אבידה

פעם היה איש עני ואביון שבקושי היה לו לחם לאכול, הלך אותו עני ברחוב ומצא שרשרת יקרה של זהב. מאחר והיה עני מרוד, מחשבתו הראשונה היתה למכור את השרשרת ולחיות מן הכסף. אבל מיד נתיישב בדעתו, הלא יש מצוות השבת אבידה וצריכין להכריז על מציאת המציאה, אולי יבא בעליה לקבלה. הלך והדביק פתקאות בכל העיר, שמי שאיבד תכשיט, יביא סימנים ויקבל אותו בחזרה.

עבר יום, שבוע, חודש ואף אחד לא בא לבקש את התכשיט. לאחר כמעט שנה, הגיע לפתע אדם, שטען כי לפני שנה איבד שרשרת של זהב ונתן את כל הסימנים בדיוק. רצה העני להחזיר לו המציאה על המקום, אך חשב לרגע ופנה לבעל האבידה, "חכה נא כאן כמה דקות ואני כבר מחזיר לך את האבידה".

בינתיים רץ מהר למכולת, קנה לחמניות דג מלוח ושתייה והכין סעודה שלימה. לאחר מכן קרא לעוד שמונה אנשים שיבואו להשתתף בסעודה. בעל האבידה לא ידע מה קורה. הוא חשב לעצמו, שאולי רוצים לקחת ממנו את התכשיט בכוח. אך כשראה שכולם נוטלים ידיהם לסעודה נטל ידיו עמהם. לאחר מספר דקות קם העני והוציא את האבידה. כולם הביטו בו והוא התחיל לומר בקול גדול ומעורר "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות השבת אבידה" ומיד החזיר לו את האבידה בשתי ידיים ובשמחה גדולה.

תמהו כל האנשים מאד, כי לא ראו אף פעם דבר כזה, שיעשה אדם סעודה ממש על השבת אבידה ויקיים המצווה בהידור רב כזה.

אמר להם העני, מובא בגמרא, כשאביי שהיה רב גדול, היה רואה תלמיד חכם שסיים ללמוד חלק מספרי המשניות, היה עושה יום טוב לחכמים ועשה סעודה לכבוד גומרה של מצווה. הנה אני קיימתי מצוות השבת אבידה שנה שלימה, כי היתה האבידה תחת ידי כל השנה ואף אחד לא בא לתובעה. עכשיו, לאחר שזכיתי לסיים את המצווה, שהרי הגיעו הבעלים וכי לא אעשה סעודה לכבוד גומרה (סיומה) של מצוה. כולם התפעלו מאד מגודל התמימות של היהודי הזה, ולמדו כיצד לקיים מצוות ה' בהידור ובשמחה. 

פרקי אבות - פרק ג'

משנה ה'

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה אוֹמֵר, כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

משנה ט"ז

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְוֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחְזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה. רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה אוֹמֵר, כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

פרק ק'

טוב להודות לה' מדי יום על חסדיו שעושה איתנו:

מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַיהוָה, כָּל הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה. דְּעוּ כִּי יְהוָה, הוּא אֱלֹהִים: הוּא עָשָׂנוּ, ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. בֹּאוּ שְׁעָרָיו, בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה; הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ. כִּי טוֹב יְהוָה, לְעוֹלָם חַסְדּוֹ; וְעַד דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ.

ניתן להוריד ולהדפיס במדפסת הביתית

יום שישי

מצוות הדלקת נרות שבת

יום שישי לפני השקיעה (כדאי כבר עשרים דקות קודם השקיעה), מדליקות הנשים נרות שבת (לפחות שני נרות). ויש שנוהגים יותר לפי מספר הילדים (ויש עוד מנהגים). 

לפי הספרדים, מברכים לפני ההדלקה ולפי האשכנזים, מברכים לאחר ההדלקה.

מצוות הדלקת נרות שבת

קשר בין נרות המנורה בבית המקדש לנרות שבת, מלמד שבהדלקת נרות שבת יש הארה ושפע חכמה גדול, מעין מה שהיה בזמן שהכהן הגדול הדליק את נרות המנורה בבית המקדש. על כן, שעת הדלקת נרות היא עת רצון, וכדאי שהאישה תתפלל על בעלה בניה ובנותיה, שה' יתברך יאיר להם את אור חכמת התורה והשפע "כי נר מצוה ותורה אור". במדרש רבה כתוב "הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם שכתוב "אל מול פני המנורה יאירו" ואומר הקדוש ברוך הוא "כל הברכות שנתתי לך לברך את בניי אינם בטלים לעולם". בספר ילקוט שמעוני הסביר שהכוונה על נרות שבת. ראוי שהבעל ייטיב (יכין) את הנרות והאישה תדליק, תברך ותתפלל על המשפחה, כאהרון הכהן שמדליק ומיטיב ומברך את ישראל והברכה אינה בטלה. הדלקת נרות שבת באה להרבות שלום בית, כמידתו של אהרן המרבה שלום בעם ישראל. 

פרקי אבות - פרק ד'

משנה ב'

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה.

משנה י"א

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד. תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם.

משנה ט"ו

רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר, אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים. רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים.

משנה ט"ז

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין.

משנה י"ז

הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה.

משנה כ"א

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.

פרק ע"ט

טוב לאמר פרק זה שהוא נגד שונאינו ואויבינו:

מִזְמוֹר, לְאָסָף: אֱלֹהִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ, אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ; שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים. נָתְנוּ, אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל, לְעוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ, לְחַיְתוֹ אָרֶץ. שָׁפְכוּ דָמָם, כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם; וְאֵין קוֹבֵר. הָיִינוּ חֶרְפָּה, לִשְׁכֵנֵינוּ; לַעַג וָקֶלֶס, לִסְבִיבוֹתֵינוּ. עַד מָה יְהוָה, תֶּאֱנַף לָנֶצַח; תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ, קִנְאָתֶךָ. שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ: וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ, לֹא קָרָאוּ. כִּי, אָכַל אֶת יַעֲקֹב; וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ. אַל תִּזְכָּר לָנוּ, עֲונֹת רִאשֹׁנִים: מַהֵר, יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. עָזְרֵנוּ, אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ; וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ, לְמַעַן שְׁמֶךָ. לָמָּה, יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם: יִוָּדַע בַּגֹּיִים לְעֵינֵינוּ; נִקְמַת, דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. תָּבוֹא לְפָנֶיךָ, אֶנְקַת אָסִיר: כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר, בְּנֵי תְמוּתָה. וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם, אֶל חֵיקָם; חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי. וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ, וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ, לְעוֹלָם: לְדוֹר וָדֹר נְסַפֵּר, תְּהִלָּתֶךָ.

ניתן להוריד ולהדפיס במדפסת הביתית

שבת קודש

מצוות קידוש בשבת

מצוות קידוש בשבת מן התורה, כל המזכיר בשבת את קדושתה שהיא זכר לבריאת העולם ויציאת מצרים, קיים את מצוות 'זכור'. אלא שרצו חכמים שכל ישראל יקיימו את מצוות זכור' בנוסח מושלם ומדויק, לפיכך התקינו 'אנשי כנסת הגדולה' נוסח ברכה על קדושת השבת. כדי שיאמרו את הקידוש בכבוד ועונג. תקנו לאומרה על כוס יין סמוך לסעודה. ויש אומרים שזו מצווה מהתורה, להזכיר את קדושת השבת על מאכל או משקה שיש בו עונג ושמחה. נהגו להוסיף ולומר לפני ברכת הקידוש את פסוקי "ויכולו השמים והארץ..."

כמו כן, הוסיפו חכמים ותקנו לומר קידוש ביום, כדי לכבד בו את יום השבת ולייחדו משאר הימים, שעל ידי שפותחים את הסעודה בקידוש, ניכר שזו סעודה חשובה ומיוחדת ונזכרים בקדושת השבת. וכיוון שביום השבת לא נצטווינו במצוות 'זכור', לא תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת לכבוד השבת, אלא מברכים על כוס יין "בורא פרי הגפן". ונוהגים לומר לפני הברכה פסוקים מעניין השבת. 

מצוות קידוש בשבת

מצוות קידוש בשבת אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ, וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים" (תפילת ליל שבת). מעלתה של השבת וקדושתה יתרה על כל מועדי ה', בכך שכל המועדים הם ימים שאירעו בהם מאורעות של נס וענייני טובה לישראל מאת ה', לכן הם נקבעו כזמני קודש שבהם חוגגים לפני ה'. משום כך כתוב במועדים 'מועדיכם'. כי מהותם ותוכנם שהם מועדים השייכים לעם ישראל.

מה שאין כן 'שבת קודש', סיבת היום הוא מצד עניינו של הקדוש ברוך הוא שכילה מלאכתו ביום השביעי ושבת בו מכל מלאכתו. "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו".

משום כך לא מצינו בתורה לשון שבתותיכם', כמו שכתוב במועדים 'מועדיכם', כי ימי השבת אין הם שבתות של עם ישראל, השבתות הם השבתות של ה'. "את 'שבתותי' תשמורו". "שבת היום לה'". מהותו ותוכנו של יום השבת שהוא יום מיוחד לה', אשר ביום זה היה לפניו שביתה ומנוחה, ולכן חיבב את השבת וייחד אותה בכדי לקדשה לשמו.  

פרקי אבות - פרק ד'

משנה כ"ב

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

פרק צ"ב

מזמור זה אומרים בשבת קודש:

מִזְמוֹר שִׁיר, לְיוֹם הַשַּׁבָּת. טוֹב, לְהֹדוֹת לַיהוָה; וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ; וֶאֱמוּנָתְךָ, בַּלֵּילוֹת. עֲלֵי עָשׂוֹר, וַעֲלֵי נָבֶל; עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר. כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְהוָה בְּפָעֳלֶךָ; בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן. מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה; מְאֹד, עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ אִישׁ בַּעַר, לֹא יֵדָע; וּכְסִיל, לֹא יָבִין אֶת זֹאת. בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים, כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ, כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד. וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם יְהוָה. כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ, יְהוָה כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ: יִתְפָּרְדוּ, כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי; בַּלֹּתִי, בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן. וַתַּבֵּט עֵינִי, בְּשׁוּרָי: בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי. צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח; כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. שְׁתוּלִים, בְּבֵית יְהוָה; בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. עוֹד, יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה; דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ. לְהַגִּיד, כִּי יָשָׁר יְהוָה; צוּרִי, וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ.

ניתן להוריד לפני שבת ולהדפיס במדפסת הביתית

בהיכל ההנצחה ניתן להעביר שמות
לתיקון נפטרים ולימוד הרבנים לעילוי הנשמה

תיקון נפטרים

עילוי נשמה באמצעות תפילת תלמידי חכמים על הנשמה,
קריאת תהילים, עשיית מעשים טובים ביום הפטירה,
לימוד תורה לעילוי נשמתו ואמירת קדיש

רב שילמד עבור יקירך

אתם רוצים להיטיב עם הנפטר?
הזמינו רב שילמד כל יום משניות לזכרו
ולעילוי הנשמה למקום נעלה יותר בגן עדן

TOP