מכתב לחבר שאיננו

אודי היקר מאוד,

הייתי באמצע להתארגן לשנת לילה. השעה אחת אחר חצות, יום עמוס ומלא פעילויות וחוויות היה מאחוריי ורציתי רק לישון. רק לא מזמן חזרתי הביתה לאחר מסיבת יום ההולדת שערכנו לך בבית החולים. הרגשתי נהדר. נראה היה שהמסיבה הצליחה. השתתפת בשמחה והיה נראה כי מצב רוחך השתפר קמעה. כשלפתע צלצל הנייד שלי. 'מי יכול לרצות אותי בשעה כזו?' תמהתי. בהצצה קלה למכשיר, זיהיתי מייד את המספר של אביך. 'הוא בטח רוצה להודות לי על הטרחה והארגון', חשבתי לעצמי, 'אבל מה דחוף בשעה כזו? יכול להיות שקרה משהו?' דאגתי.

כבר כשחלית, לפני כשלושה חודשים, ביקשתי מאביך שיעדכן אותי בכל התפתחות, וכעת, משראיתי את מספרו על הצג בשעה מוזרה כל כך, התפללתי בליבי שלא קרה דבר. נעניתי לשיחה. קולו של אביך היה נשמע מוזר, רועד. בקושי הצלחתי לשמוע ולקלוט. אינני יודע אם היו בעיות בקליטה או שהתקשה לדבר, אבל מבין שברי המשפטים הצלחתי לקלוט כמה מילים: "הידרדרות... טיפול נמרץ... הרופאים... מצב קשה..."

השיחה התנתקה. לא האמנתי. הרי רק היום יצאת מהניתוח הגדול. בנינו על הניתוח, קיווינו וציפינו שתצא מזה. מה השתבש פתאום? הרגשתי שאני מוכרח להגיע אליך לבית החולים. ניסיתי להתקשר לחברים נוספים, אך כולם כבר ישנו. רק את אסף הצלחתי לתפוס ער, ותוך כמה דקות כבר היינו בדרך. אבא שלו הסיע אותנו. ראשי חישב להתפקע מהמחשבות שהתרוצצו בו. בלילה הקודם, הלילה קודם הניתוח, כמעט לא ישנתי. התאספנו כל החבר'ה בביתו של איציק, ואמרנו תהילים לרפואתך. כל התקופה האחרונה הייתה מתוחה מאד בשביל כולנו, ובמיוחד בשבילי, חברך הטוב. ידענו שמצבך אינו פשוט, אך המשכנו להיות אופטימיים ולהאמין שתצא מזה.

הקשר בין שנינו, אודי, היה ייחודי מאוד. היינו מספרים זה לזה הכול, מדברים המון, מבלים יחד,  לומדים למבחנים, מתכננים תוכניות. תמיד הבנת אותי יותר מאחרים, ברמז קטן כבר קלטת אותי. אהבתי אותך מאוד ודאגתי לך כמו לאח. הרגשתי שהקשר הזה הדדי לגמרי. בתוך תוכי סירבתי להאמין שיקרה לך משהו. דמיינתי את שנינו ממשיכים להיות קשורים עוד שנים רבות וארוכות. הגענו לבית החולים תוך שלוש דקות. נכנסנו למחלקה. דוד שלך עצר אותנו בכניסה לחדר. הוא הנחית עלינו את הבשורה הקשה: "המצב של אודי הידרדר מאוד. הוא איבד את ההכרה ונלקח ליחידה לטיפול נמרץ. מערכת החיסון שלו קרסה לגמרי..." המילים הדהדו בראשי ודפקו שם כמו פטישים. "הרופאים אומרים שהוא לא יעבור את הלילה", המשיך להצליף בנו את המידע ואני חשתי כי סכין ננעצת בליבי.

אסף ואני הסתכלנו זה בזה באימה. קיוויתי להתעורר פתאום ולגלות שמדובר בחלום רע. נכנסנו לחדר בצעדים חרישיים. עמדו שם שני רופאים ואחות וכמובן – ההורים שלך. פניהם אמרו הכול. ליוויתי אותם בכל התקופה האחרונה, אבל עכשיו היו אלו הרגעים האחרונים. אמא שלך נראתה נורא, פניה אדומות ושטופות דמעות. היא ישבה על כיסא ליד המיטה שלך והתייפחה. אביך עמד מאחוריה. שכבת שם על המיטה. מסיכת הנשמה כיסתה את פניך, בנוסף למכשירים שונים אליהם היית מחובר. בקושי היה אפשר לראות אותך. אחד הרופאים ניגש אלינו ולחש: "אל תתעכבו כאן, בחורים. זו ההזדמנות שלכם להיפרד. נצלו אותה..."

'מה פתאום להיפרד?' צעקתי בתוכי, 'אינני מוכן להיפרד מאודי. יש לנו עוד המון מה להספיק ביחד. מה עם כל התוכניות שלנו? ככה פתאום הוא יעזוב אותנו?'

בשעות שלאחר מכן, אמנם הייתי שם בגופי, אך נפשי ורוחי כנראה לא ממש היו איתי. אינני זוכר מה התרחש אז. הרופאים אומנם טעו, אבל לא בהרבה. הצלחת לעבור את הלילה בחיים. כנראה נשמתך התקשתה להיפרד מהגוף כל כך מהר. אך למחרת, באמצע היום, הכריעה אותך מחלתך. אביך לחץ את ידו של הרופא והודה לו על המאמצים שהושקעו בכל התקופה הזו. הוא ניסה לתמוך באמך, וקרובי משפחה רבים הגיעו והקיפו אותם ברגעיהם הקשים. באובדן. בשכול.

אני כבר לא הייתי שם. רגליי נשאו אותי החוצה, כאילו מאליהן. רציתי לצאת מן המקום הזה בכל המהירות. לא חשוב לאן. העיקר לצאת. שמש צהריים קידמה את פניי. המולת הרחוב הקיפה אותי מכל עבר. מכוניות, אנשים, רעש. כל אחד ממהר לדרכו. רציתי לעמוד באמצע הכביש, לעצור את התנועה ולצעוק: "מה קורה אתכם?! אתם מסוגלים להמשיך בחיים כרגיל? כאילו לא ארע דבר? אינכם יודעים שאודי נפטר?"

ה' שמר עליי והוביל אותי הביתה בשלום. התהלכתי כמו בעולם אחר. לא הצלחתי לעכל מה קורה. גם בהלוויה לא חזרתי לעצמי. הייתי שם בגופי, אבל מחשבותיי במקום אחר. אודי, רציתי רק אותך. ללכת איתך...

כולם היו שם. החברים מהלימודים, שכנים, קרובי משפחה ומכרים. אפילו יחזקאל פרישמן, המורה הזקן לביולוגיה. אני לא זוכר מה אמרו בלוויה. רק דבר אחד נשאר חרות בזיכרוני, אחותך הקטנה מיכל, מנפנפת לך בידה לשלום בעת שמורידים את גופך אל הקבר ושפתיה ממלמלות: "להתראות, אודי, אני אוהבת אותך..."

ימי השבעה עברו עליי כמו בחלום בלהות. אנשים נכנסו ויצאו, באו לנחם ולספר, ואני הסתובבתי בבית הוריך כסהרורי. אכלתי מעט מאוד וכמעט לא ישנתי בימים האלו. הייתי כבוי לגמרי. בתום ה'שבעה' עלינו לקברך. נאמרו שם הספדים וקדיש, וכל הנאספים התפזרו לבתיהם. רק אני נשארתי לעמוד שם, מתקשה להיפרד. לצאת משם היה בשבילי כאילו להודות בכך ש: 'זהו, הכל נגמר'. לא יכולתי. פתאום ניגש אליי אביך, הניח את ידו על כתפי ולחש "הייתי היום בבית החולים", אמר, "הלכתי לאסוף משם את החפצים של אודי, ומצאתי משהו בשבילך..." הוא הושיט לי מספר דפים מקופלים. "האחות מצאה אותם מונחים מתחת הכרית של אודי", הוסיף. ביד רועדת נטלתי את הדפים בידי והתחלתי לקרוא. עיניי 'בלעו' את המילים.

מכתבו של אודי:

שלום ערן, כשתקרא את השורות הללו, כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק מכם מאוד. בעולם אחר. אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער, ותצליח להתגבר ולחזור למסלול חייך מהר ככל האפשר. יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט חייב לומר לך. רק לפני כמה שעות הסתיימה מסיבת יום ההולדת שחגגתם לי בבית החולים. התרגשתי לראות את כל החברים שבאו לבקר אותי ולשמוח איתי. כשנפרדנו, שאלת: "אוקיי, אודי, אז מתי אנחנו מתראים שוב?" השבתי לך אז בחיוך רפה, מסתיר את הסערה שהתחוללה בתוכי: "נחיה ונראה..."

האם עכשיו אתה מבין באמת את משמעות המילים שאמרתי אז? אוי, ערן, כל כך הרבה דברים עברו עלי בעשרים וארבע השעות האחרונות. כל המתח של שלושת החודשים האחרונים, מאז שהתגלתה בגופי המחלה הארורה, התנקז ליום אחד. יום שהתחיל בתקווה ובתפילה, והסתיים במפח נפש ובאכזבה איומה. את מה שהספקתי לעבור בשלושת החודשים הקצרים הללו, אינני מאחל לאף אחד בעולם. אני זוכר כאילו היה זה אתמול. ישבתי עם הוריי בחדר ההמתנה של פרופסור שטיינברג, וחיכינו שיקרא לנו כדי לדווח על תוצאות הבדיקה. שיערנו שיש לי בעיה רפואית, ונוכל לגלות את הגורם לכאבים המציקים בגב שהטרידו אותי בחצי השנה האחרונה. לא העלינו בדעתנו שמדובר בגרוע מכול.

הפרופסור יצא לחדר ההמתנה. הוא סקר בעיניו את הוריי והתעכב עליי במבט מוזר למשך שניות ארוכות. פניו היו קפואות ולא גילו דבר. הוא ביקש מהוריי להתלוות אליו בלעדיי. התפלאתי, אך הוא אמר: "מיד אקרא גם לך, אודי". נשארתי לבד בחדר ההמתנה, ובשקט המעיק שהשתרר שם ניסיתי להטות אוזן למתרחש שם, מעבר לדלת הסגורה.

"לא יכול להיות, דוקטור, יש כאן טעות. לא ייתכן. תבדקו שוב". הייתה זו אמי שצעקה, וליבי עצר מפעום. כעבור שתי דקות שנמשכו כנצח, קרא הרופא גם לי פנימה. אמא ישבה על הכסא רועדת, ואבא עמד לידה חיוור כמו הקיר שמאחוריו. הפרופסור ביקש ממני לשבת. "אודי, אני מצטער מאוד, אבל יש לך גידול סרטני בגב". הסיוט של חיי התחיל באותו רגע. היה זה גידול מסוג קטלני שהתגלה בשלב מאוחר, מה שהקטין עוד יותר את סיכויי ההחלמה. אבא ואמא התעקשו כל הזמן לשדר אופטימיות ותקווה, ודיברו על העתיד ועל ההבראה הצפויה. אבל אני לא הייתי תמים והצלחתי לקלוט את חומרת המצב. בחודשים הללו עברתי טיפולים שונים ומשונים. החל בניתוח, הקרנות וכימותרפיה וכלה בדיאטות מיוחדות. אינני יודע מה עשו הטיפולים לסרטן. אני כן יודע מה הם עשו לי. הם הפכו אותי מנער צעיר ומלא שמחת חיים לשבר כלי תשוש ומסכן. רזיתי נורא, שערי נשר ונחלשתי מאוד.

התקווה האחרונה בשבילי הייתה הניתוח הגדול. ניתוח מסובך ומורכב שאמור היה לארוך שש שעות תמימות, בהשתתפות חמישה רופאים. למרות שאף אחד לא אמר לי את זה בפרוש, הבנתי שחיי תלויים בתוצאות הניתוח. כשהתעוררתי מהניתוח בחדר ההתאוששות, מצאתי את אבא ואמא עומדים לידי. הרגשתי טוב יחסית. אמא חייכה אליי, "מרגיש יותר טוב, אודי?"

"מזל טוב, יום הולדת שמח", אמר אבא. פתאום נזכרתי שבעצם היום יום הולדתי. המערבולת  ששקעתי לתוכה בתקופה האחרונה השכיחה ממני את התאריך המיוחד. היום אני בן שבע עשרה!

בערב, הגעתם כולכם לחגוג איתי. זו הייתה הפתעה נעימה מאוד, ושמחתי לראות את כל החברים אחרי זמן רב כל כך שלא נפגשנו. באמצע המסיבה הגיע הפרופסור שטיינברג. הוא כנראה לא רצה להרוס את המסיבה באמצעה וקרא להוריי החוצה. בתוך החדר נמשכה החגיגה, וההמולה הרועשת לא אפשרה לשמוע את מה שנאמר בחוץ. אתם המשכתם לחגוג, ערן, אבל הלב שלי כבר לא היה איתכם. ידעתי שהם מדברים על תוצאות הניתוח. על גורל החיים שלי...

כעבור כמה דקות הם חזרו. אמא רעדה, ואבא היה נראה כאילו עומד להתמוטט בעצמו. הם לא אמרו מילה, אבל אני כבר הבנתי הכול. ניכר היה שהם מתאמצים להסתיר את המתחולל בתוכם. עוטים על פניהם חיוך מאולץ. "למה הפסקתם, חבר'ה? תמשיכו, תמשיכו.." קרא אבא בקול צרוד ומשונה. החבר'ה היו עסוקים. חלקם באכילת הכיבוד וחלקם בשירה קולנית, וכלל לא שמו לב לשמשהו השתבש. כעבור רגע הגיעו למילות השיר: "כן תזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה..." עיניה של אמא הוצפו בדמעות, ונדמה היה שאינה מחזיקה מעמד ועומדת לפרוץ בבכי. אבא נתן בה מבט מתחנן, היא התחילה כאילו להשתעל ויצאה במהירות מהחדר. אבא יצא אחריה. אני מבקש סליחה, ערן, אם עייפתי אותך בתיאורים מייגעים. עכשיו הכול כבר שקט. המסיבה הסתיימה, וכולם הלכו. אבא יצא להסיע את אמא הביתה ויחזור עוד מעט כדי לישון לידי הלילה. אני לבד עכשיו. עושה את מה שעשיתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה.

חושב...

על מה חושב, אתה שואל?

על מה לא?

מחשבות בלי סוף עוברות לי בראש, שאיני יודע באיזו מהן להתחיל, אבל אנסה בכל זאת. לפני שבוע היה אצלי יחזקאל פרישמן. זוכר אותו? המורה הזקן, שתמיד אהבנו לעולל לו תעלולים ולשגע אותו... הטריח את עצמו ובא במיוחד לבית החולים כדי לבקר אותי. נכון יפה מצידו? הוא ישב כאן לידי, התעניין בשלומי ואיחל לי מכל הלב שאבריא בקרוב. הוא היה כל כך נחמד וחביב. אבל במשך כל הביקור, חשבתי על מה שעוללנו לו במשך שנת הלימודים. המתיחות, ההלצות, ההפרעות. חיקינו אותו מאחורי הגב, ולפעמים גם בפניו...

רציתי לעצור ולבקש ממנו סליחה על הכול, אבל לא עשיתי את זה. התביישתי. כשנפרדנו, הוא נתן לי במתנה חבילה של שוקולדים מתוקים. אכלתי אותם. בכלל לא היה לי מתוק. היה לי מר. מאוד. חשבתי לעצמי שאני צריך לבקש ממנו סליחה, ומי יודע אם בכלל אזכה לחיות עד ראש השנה...

אתמול בלילה נשארה אמי לישון לידי בבית החולים. אני לא יודע אם היא ישנה בכלל כי כל הזמן ראיתי אותה לוחשת פרקי תהילים. באמצע הלילה התעוררתי ושמעתי אותה מתפללת בלחש. היא לא ידעה שאני ער ומקשיב לה. הצלחתי לשמוע חלק מהמילים שלה: "ריבונו של עולם, אני מתחננת בפניך... אל תיקח לי את הילד... הוא צעיר כל כך... לא הספיק שום דבר... אם הוא צריך למות, אני נותנת לו את השנים שלי..."

הייתי המום. לא ידעתי איך להגיב. עשיתי את עצמי ישן. למחרת בבוקר לא אמרתי אף מילה על העניין. האמת, ערן, נצבט לי הלב. המצפון מייסר אותי כל כך, גם אל אבא ואמא לא תמיד התנהגתי כמו שצריך. לא הקפדתי לכבד אותם כמו שמגיע להם. לא הקשבתי להם. חשבתי שאני מבין יותר טוב מהם. אתה זוכר שעבדנו שנינו על עריכת ספר זיכרון על דורון? אחרי שהתאוששנו מההלם על מיתתו הפיתאומית, חשבנו על דרך כלשהי להנציח את זכרו, והחלטנו להוציא ספר עם מאמרים והספדים שנאמרו עליו, ודברים שהוא כתב. רצינו שיישאר ממנו זכר. אתה זוכר, ערן, שאמרתי לך אז שלא מסתדר לי שדורון, הבחור השמח ומלא החיים שאני מכיר, נהרג בתאונת דרכים, וכל מה שנשאר ממנו זה דפים וספר, תמונות וזיכרונות?

עכשיו אני חושב על עצמי...

לא! לא! לא!

אינני רוצה שיישאר ממני ספר. אני רוצה לחיות! יש לי מה להספיק בחיים, לתקן, לעשות כמו שצריך...

קמתי מהמיטה וגררתי אחריי את עמוד האינפוזיה. השקית שהייתה תלויה עליו טפטפה טיפה אחר טיפה, כאילו סימלה את שעון החול שלי שהולך ואוזל. ניגשתי לחלון. השעון הראה על חצות. שקט של לילה זרוע כוכבים נוצצים עטף את העיר.

חשבתי לעצמי 'כמה אנשים ישנים עכשיו בשלווה במיטותיהם, בריאים ושלמים, ואינם מעריכים מספיק את מתנת החיים, את ההזדמנות היקרה שיש להם ביד, ואני שכבר מבין סוף סוף, לי אין עוד הזדמנות...'

אני הולך לומר לך עכשיו משהו, ערן, שאולי ייראה לך לא אמיתי, אבל תאמין לי. במצבים כמו שלי אנשים אינם משקרים. האמת היא שאינני מפחד למות. לא היה אכפת לי כל כך לעזוב את העולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב, למרות שאני רק בן 17, אילו רק ידעתי שאני יכול לצאת מכאן בשיווין נפש ובידיעה שעשיתי את מה שאני צריך לעשות ומיציתי את ההזדמנות שניתנה לי. לא משנה

אם היא ארוכה או קצרה, העיקר שניצלתי אותה עד הסוף! אבל כעת, כשאני מגיע לרגע הזה ומתבונן על החיים שלי, אני מגלה שיכולתי לחיות אחרת, שלא ניצלתי את ההזדמנות כראוי. הקשר שלי עם הוריי, עם אחותי, עם חבריי, עם המורים, עם עצמי... עם אלוקים... אתה יודע, ערן, כבר זמן רב לא התאפשר לי ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין. בכל החודש האחרון הנחתי תפילין והתפללתי לבד בחדר שלי בבית החולים. אתמול בבוקר, כשהנחתי תפילין , פתאום התגעגעתי כל כך לתפילה בציבור. כל כך רציתי לענות בקול ל'קדיש' ו'קדושה', לשמוע קריאת התורה....

אתה יודע, ערן, גם לימוד גמרא לא היה מעולם אהבת חיי. תמיד ניסיתי להתחמק מהסדרים בישיבה, אבל עכשיו, זה כל כך חסר לי. הייתי רוצה לשבת בבית המדרש ופשוט ללמוד דף גמרא אחד, לקרוא פרשת השבוע עם רש"י, להקשיב לשיעור של ראש הישיבה. היית מאמין?

הייתי רוצה להיות עכשיו ברחבת הכותל המערבי, להתרפק על אבניו, ולטמון ביניהן פתק עם בקשה קטנה לבורא עולם. בקשה לחיים אחרים. אחרים מאלה שהיו לי...

אל תבין אותי לא נכון. אני אסיר תודה על החיים שהיו לי ועל כל מה שקיבלתי. אבל דווקא עכשיו,  ברגע הזה, פתאום אני מבין עד כמה אני חייב להודות על כל השפע שקיבלתי, ועד כמה לא ניצלתי אותו כפי שצריך...

קיבלתי מריבונו של עולם כל כך הרבה מתנות. שכל. בריאות. משפחה חמה. הכול! מתנות רבות כל כך ורגילות כל כך, שאיננו יודעים להעריך אותן מספיק, דווקא בגלל פשטותן. היכולת לנשום את האוויר הצח, להביט בתכלת השמיים, להקשיב לציוץ הציפורים, להתפעל, לחוות, להתרגש, לאהוב. לחיות. אני חושב לעצמי שאם רק היה לי עוד קצת זמן, עוד שנה, עוד חודש, אפילו עוד שבוע, הייתי חי  אחרת. אבל הייתי טיפש. בחור צעיר ושחצן שחושב שכל העולם בידיים שלו, בטוח שיש לו עוד עשרות שנים לבלות פה ושום דבר אינו בוער.

עכשיו אני יודע, ערן, שתעודת ביטוח אף אחד לא קיבל. החיים הם מתנה יקרה כל כך, וחייבים לנצל אותה. אין לי כוח לכתוב יותר, ואני גם לא רוצה לעייף אותך בדיבורים ארוכים ומשעממים. דבר אחד אני רוצה ממך. תבטיח לי שהדברים שכתבתי לך ייכנסו עמוק עמוק לליבך. לי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות אחרת. אבל אתה עדיין יכול...

אני מרשה לך, ערן, בעצם אני מבקש ממך, שתראה את המכתב הזה ליותר ויותר אנשים. כמה שיותר. שיבינו שזכו במתנה ושמה 'חיים'. שיעריכו את מה שקיבלו. שיחיו את החיים באמת, שיפשפשו במעשיהם ולא יתביישו להודות ולומר "תעינו בדרך. אנו משנים כיוון". כדי שברגע שיצטרכו לעזוב את העולם הזה, לא תלווה אותם תחושת החמצה נוראית על מה שפספסו, על שיכלו לחיות אחרת...

אני מצטער, ערן, אם המילים האחרונות קצת מחוקות, אלו הדמעות שלי שזולגות מעצמן. כן, אני בוכה ואינני מתבייש בכך. אני שמח ומודה על חיי, ומצטער שלא אחיה עוד אחרת. ינחם אותי לדעת שדבריי נכנסו ללבך ובזכותם תחיה את חייך קצת אחרת, ואולי גם אנשים נוספים. 

שלך תמיד באהבת עולם.

חברך אודי.

ערן מספר:

קראתי את הדברים שוב ושוב, אבל ראשי כאילו נסתם. לא הצלחתי לעכל את מה שרצית לומר לי. התקופה שלאחר פטירתך הייתה קשה מאוד עבורי. לא חזרתי למסלול. נעדרתי מהלימודים. בקושי אכלתי וירדתי במשקל בצורה ניכרת. לא עבר עליי יום בלי שאחשוב עליך. בלילות שכבתי שעות במיטה ולא נרדמתי. גם כשנרדמתי, חלמתי רק עליך, אודי. צעקתי מתוך שינה והתעוררתי שטוף זיעה קרה. ההורים שלי דאגו והציעו לי לשוחח עם היועץ החינוכי של הישיבה או להיפגש עם פסיכולוג, אבל לא רציתי. הייתי שקוע בעצמי ובאבלי. הפסקתי לחיות כמו בן אדם.

אם אגדיר זאת מדויק יותר: לא חייתי, רק המשכתי להתקיים...

ביום השלושים לפטירתך נערכה אזכרה בבית הוריך. אמך ניגשה אליי ושאלה אותי אם הכול בסדר איתי. "אתה אוכל, ערן? ישן? דואג לעצמך? אינך נראה טוב", אמרה בדאגה. דחיתי אותה בחיוך רפה "אל תדאגי. הכל בסדר אצלי". אך ידעתי שאני משקר. שום דבר לא בסדר אצלי.

באותו לילה שוב לא הצלחתי להירדם. קמתי מהמיטה והסתובבתי בחדר. הבטתי מבעד לחלון וראיתי דרכו את הים. גדול, שחור, סוער. כל כך משקף את מה שהרגשתי באותו רגע. התלבשתי ויצאתי מהבית. צעדתי לעבר החוף. היינו אוהבים ללכת לשם ביחד, אודי, טובלים במים, משכשכים את רגלינו בין הגלים, רצים לאורך החוף או סתם שוכבים על החול הרך ומדברים אל תוך הלילה. השמים היו מעוננים באותו לילה והירח נעלם. מכל עבר היה הכל שחור וקודר. הרגשתי שהכל מאיים להטביע אותי בתוכו ואין שום זיק של אור ותקווה. רציתי לרוץ אל תוך המים ולהיעלם בתוכם...

רוח חזקה החלה לנשוב. לא לקחתי איתי סוודר. היה לי קר, אך לא ידעתי מה מציק לי יותר. הקור שבחוץ או הכפור שבפנים, בתוך הלב. לא ידעתי מה יהיה איתי. הרגשתי שאני הולך ושוקע בתוך העצב והייאוש, מלא כעס ומרירות. על מה? על מי? על הרופאים שלא הצליחו להציל אותך. על הסרטן. על העולם כולו.

תחבתי את ידיי בכיסים כדי להתחמם קצת, ופתאום נתקלתי בחפץ נוקשה. הוצאתי אותו החוצה. זו הייתה סוכריה. משום מה דווקא עכשיו, בלילה על החוף התחשק לי לאכול אותה. קילפתי את נייר העטיפה וקירבתי את הסוכריה לפי, תוך כדי ששפתיי ממלמלות את מילות הברכה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו..."

ואז, באותו רגע, קרה לי משהו, אודי. אינני יודע להסביר זאת. אבל משהו התרחש בתוכי. המילים הפשוטות והנוקבות הללו הדהדו פתאום באוזניי, חודרות דרך כל העטיפות שעטיתי על עצמי בחודש האחרון. "שהכל... נהיה... בדברו", לחשתי בריכוז ולאט. "ש-ה-כ-ל... נ-ה-י-ה... ב-ד-ב-ר-ו..."

'מה קורה לך, ערן?' שאלתי פתאום את עצמי, 'השתגעת לגמרי? לאן נעלמה האמונה שלך? יש מישהו שם למעלה שנותן את החיים, שמביא את הנשמות לעולם. מישהו שמחליט מי ייוולד ומתי יסיים את תפקידו ויחזור אליו'. קול פנימי קרא אליי פתאום מעמקי לבבי: 'אודי נפטר, ערן. זהו. את זה לא תוכל לשנות יותר. אבל תחליט אתה, האם אתה רוצה למות ביחד איתו או שאתה בוחר לחיות... לחיות בשביל שניכם'...

אני יודע, אודי, מה היית אומר לי עכשיו. הכנסתי את ידי לכיס החולצה והוצאתי את המכתב שלך, אותו אני נושא בכיסי כל הזמן. באותה שנייה התפזרו מעט העננים וירח גדול ויפה עמד במרכז הרקיע והאיר את המילים שבידי: "עכשיו אני יודע, ערן, שתעודת ביטוח אף אחד לא קיבל. החיים הם מתנה יקרה כל כך, וחייבים לנצל אותה. לי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות אחרת. אבל אתה עדיין יכול..."

קראתי את המילים ומשהו בתוכי התעורר לתחייה. ואז החלטתי, אודי, החלטתי לחזור! לחזור עצמי. לחזור לחיים! ולא רק בשבילי. מעכשיו גם בשבילך. בכל הכוח ובכל העוצמה. הרגשתי כאילו נולדתי מחדש...

גשם התחיל לטפטף, אבל לא היה לי איכפת. השמיים נפתחו, והלב שלי נפתח יחד איתם. המשכתי לקרוא את המכתב שלך, אודי:

"אני מצטער, ערן, אם המילים האחרונות קצת מחוקות, אלו הדמעות שלי שזולגות מעצמן. כן, אני בוכה ואינני מתבייש בכך. אני שמח ומודה על חיי, ומצטער שלא אחיה עוד אחרת. ינחם אותי לדעת שדבריי נכנסו ללבך ובזכותם תחיה את חייך קצת אחרת, ואולי גם אנשים נוספים". דמעותיך, אודי, התערבו בדמעותיי ובטיפות הגשם שהמשיך לרדת. גשם שמצמיח חיים חדשים. גשמי ברכה.

באותו לילה ישנתי טוב כמו שלא ישנתי כבר זמן רב.

כשקמתי למחרת בבוקר, הכול היה נראה אחרת. התברר לי שכל כך הייתי מסוגר ונתון בעצמי ובאבלי בכל התקופה הזו, עד ששכחתי לגמרי את הסובבים אותי. אנשים שאולי קשה וכואב להם לא פחות ממני. חזרתי להיות מודע למתרחש מסביבי, לכאבים ולמצוקות של אחרים. עזרתי להם ונתתי כתף ברגעי החולשה והמשבר. שמתי לב לכל אחד ולכל עניין. חזרתי לחיים.

כעת, חודשיים לאחר פטירתך, אודי, אני אדם אחר לגמרי. חזרתי להיות אותו ערן שתמיד הכרת, שמח, חברותי, תוסס, מלא מרץ שמחת חיים. ואפילו יותר מזה... עברתי תקופה לא פשוטה, אבל למדתי בדרך הקשה. לא שילמתי שכר לימוד בכסף. שילמתי בדם, בכאב לב ובדמעות. אבל אולי דווקא בגלל זה, נצרב בי הלימוד עמוק כל כך. למדתי, אודי, שאיננו מעריכים את כל מה שאנו מקבלים כמובן מאליו. איננו שמים לב אליהם ואיננו מודים עליהם עד הרגע שבו הם נלקחים מאיתנו. רק אז אנו נזכרים כמה טוב היה לנו עד עכשיו וכמה לא הערכנו אותו.

אתה זוכר ששברתי את שתי הידיים כשהחלקתי במורד ההר בטיול השנתי למכתש הגדול? זה היה ממש איום ונורא! במשך חודש וחצי נאלצתי להסתובב עם גבס על שתי הידיים. הפסדתי לימודים, אבל למדתי מה זה ידיים! פעולות יומיומיות פשוטות שלפני כן הייתי עושה בלי מחשבה בכלל, נעשו פתאום למשימה מורכבת וכואבת, עד בלתי אפשרית. באותה תקופה נזכרתי בשיר ילדים שלמדתי בגן הילדים, אך רק אז הבנתי את מלוא המשמעות שלו: "אודה לך ה' על שתי ידיי, אודה לך ה' על שתי רגליי, אודה לך ה' על גופי הבריא". כן, כן, זה הרי לא חייב להיות ככה. יכול היה להיות אחת לגמרי.

לפני הרבה זמן נתקלתי בסטיקר שהיה מודבק על אחת המכוניות. כתובות עליו ארבע מילים בלבד: "אני נושם. ברוך השם". גם זה אינו מובן מאליו. יש כאלה שאינם זוכים לזה. אבל ברוך השם אני  זכיתי. ולא סתם לחיות אלא לקבל לב בריא, ריאות שפועלות, כבד תקין, עיניים שרואות. חוץ מגוף חי ומתפקד קיבלתי גם משפחה, חברים, מורים, סביבה תומכת, כישרונות ויכולות ועוד ועוד. פתאום התחלתי לשמוח, להעריך ולהודות את כל הטוב שיש לי.

אני רוצה לספר לך, אודי, על עוד דבר שגיליתי לאחרונה. בהלוויה שלך ובמהלך ימי השבעה סיפרו עליך כל מיני סיפורים מדהימים. על ההתנהגות שלך, המידות שלך, על מעשים טובים שעשית. שמעתי מישהו ששואל: "למה השם לוקח תמיד דווקא את האנשים הכי טובים?" אני זוכר שגם אחרי שדורון נהרג בתאונת דרכים, כולם דיברו עליו וסיפרו על אישיותו המיוחדת. גם אז מישהו שאל שאלה דומה. חשבתי הרבה על השאלה הזו ושמתי לב לדבר מעניין:

תמיד מספרים על נפטרים רק שבחים. מציינים כמה טובי לב ונהדרים הם היו. מתארים את חייהם רצופי המעשים הטובים ועבודת המידות.

כשחשבתי שוב, הגעתי למסקנה שאלוקים אינו לוקח דווקא את הטובים ביותר. הוא לוקח את מי שהוא לוקח בזמן שהוא לוקח משיקולים שאיננו יכולים להבין. יש מי שזקוק לשבעים או שמונים שנה כדי לסיים את תפקידו עלי אדמות, ויש מי שמספיקות לו שבע עשרה שנה או אפילו פחות.

אנחנו פשוט מוקפים באנשים טובים. לכל אחד יש אישיות מיוחדת, תכונות, מידות ומעלות שלו. לכל אחד יש צדדים יפים, אלא שבמהלך החיים אינו שמים לב אליהם. אנו נוטים להתמקד דווקא בשלילי, לראות את הדברים הפחות טובים, לכעוס זה על זה, לקנא ולהסתכסך.

רק כשהאדם מת, אנחנו נזכרים סוף סוף לשים בצד את כל הדברים הטפלים, המריבות הקטנוניות והשטויות, ומתמקדים בעיקר. אז אנחנו מגלים שהאדם שחי לצידנו כל השנים היה אדם מדהים עם המון מעלות, ואנו מצטערים שלא הערכנו אותו מספיק בחייו. ואני שואל: "האם אנשים חייבים למות כדי שיעריכו אותם באמת? האם אי אפשר שנשים לב לכל הדברים הטובים שיש באנשים שלצידנו עוד כשהם חיים?" הרי מה שמספרים על האדם אחרי מותו אינו גילוי חדשני שלא היה ידוע קודם. אלו דברים פשוטים וידועים, שבטיפשותנו התעלמנו מהם, ושמנו במרכז דווקא את הדברים הפחות טובים. לא חבל שנגלה את זה רק כשכבר יהיה מאוחר מדיי?

אני חייב לסיים, אודי, אבל רציתי לספר לך עוד סיפור קטן שאני בטוח שישמח אותך. לא תאמין, אבל בערב ראש השנה האחרון הלכתי לבקר את יחזקאל פרישמן, המורה הזקן. נסעתי לביתו בקצה העיר. הוא ממש הופתע לראות אותי. לא נראה לי שאי פעם קרה שתלמיד בא לבקר אותו בבית. הוא הושיב אותי בסלון והציג אותי בגאווה בפני אשתו כשהגישה לנו שתייה. "תכירי לאה, זה ערן, תלמידי לשעבר". הוא שמח מאוד לראות אותי ונהנה שבאתי לבקרו. ואז, כשישבתי מולו ופטפטנו בנינוחות, אזרתי אומץ וביקשתי ממנו סליחה על כל התעלולים שעוללנו לו בשנה שבה לימד אותנו. על שצחקנו עליו וחיקינו אותו, ועל עוד כל מיני שטויות של ילדים שלא תמיד חושבים שגם המורה הוא בן אדם בעל רגש ויש לו נפש שיכול לכאוב לה. כשגמרתי, הרגשתי הקלה כאילו השתחררתי ממשא גדול שרבץ על כתפיי.

חבל שלא היית שם, אודי, לראות את הדמעות שעמדו בעיניו כשקם לחבק אותי. "כבר אז סלחתי לכם", אמר, "אבל משמח אותי לראות שגם לכם זה אכפת ואתם חושבים עליי". שמחתי שעשיתי את זה, אודי. הרגשתי שפרעתי את חובי.

מאז הסיפור הזה, נעשיתי רגיש הרבה יותר לפגיעה באנשים, להערות עוקצניות, לעלבונות ולזלזול בכבוד הזולת. זה אחד הדברים שלמדתי מהמכתב שלך, אודי. קראתי אותו שוב ושוב, ופתאום שמתי לב לקשר שלי עם הוריי, עם אחיי ואחיותיי. התחלתי להקפיד יותר בתפילות ובכלל, נוכחתי לראות שהחיים הם מתנה נפלאה שצריך לנצל כל רגע ממנה.

היום אני מעריך הרבה דברים פשוטים שפעם 'עברו לידי' בלי שימת לב. היכולת לחשוב, לדבר,  לצחוק, להתרגש, ללכת, לראות, לגעת, למשש, לאהוב. אני מתפעל מן היופי שבטבע, מצפצוף הציפורים, מתכלת השמיים, מפרחים ועוד ועוד. לא השארת צוואה כתובה, אודי, אבל המכתב שלך הוא כעין צוואה בשבילי.

אני יודע, חבר יקר שלי, שלא תקרא את הדברים שאני כותב לך עכשיו, אבל אני מאמין שאתה יודע שם למעלה מה אני מרגיש באמת.

רציתי להגיד לך, אודי, מילה אחת: "תודה!" תודה על כל הדברים שזכיתי לגלות בזכותך בכל התקופה האחרונה הלא פשוטה שעברתי. גיליתי שקשר אמיתי בין אנשים אינו תלוי בגוף ואינו משועבד למגבלות של מרחב ושל זמן. גיליתי שהקדוש ברוך הוא מנחם ומרפא ומוחה את הדמעות שלנו, אם רק פותחים את הלב ונותנים לו להיכנס לשם. גיליתי שאומנם איננו בוחרים את המצב ואת הנתונים, אבל אנחנו בוחרים את דרך ההתמודדות. גיליתי שאנחנו מוקפים באנשים מדהימים, ואם רק לא נתעקש תמיד להתמקד ברע ובצדדים השליליים, העולם ייראה לנו הרבה יותר טוב. כמו שהוא באמת.

גיליתי שהדברים השווים בעולם אינם נמדדים בכסף, ולמרבה הפלא דווקא הם פשוטים וזמינים כל כך. גיליתי, ואני ממשיך לגלות כל הזמן. אני בטוח שאתה גאה בי, וגם אני גאה בך וחושב עליך הרבה. כשנפרדתי מיחזקאל פרישמן, הוא ליווה אותי במדרגות, וממש לפני שנפרדתי ממנו לשלום הוא שאל אותי פתאום: "ערן, אתה חושב על אודי לפעמים?"

קצת הופתעתי מהשאלה, ועניתי לו שאני חושב עליך המון והפרידה מאד קשה לי. הוא הקשיב בשקט ואמר: "באמת סליחה שאני מעכב אותך, אבל אני רוצה לספר לך סיפור קטן. הייתה אשה אלמנה אחת שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת המלחמות. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם הסביבה, עד שמכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה, בודדה ומיואשת מהחיים. כשלבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד. היא נגשה לקברו של רבי אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה:

"אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים". (י"ג עיקרים לרמב"ם)

האשה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור..." מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתגבר ולחזור לחיים כאדם מן השורה".

עד כאן סיפורו של יחזקאל פרישמן, ובדברים אלו אני רוצה להיפרד ממך, אודי. המילה 'להיפרד' אינה מדויקת, כי אנחנו מדברים בסך הכל על פרידה זמנית. אנחנו עוד ניפגש, אודי, עוד ניפגש. אבל בינתיים אתה ממשיך לחיות במחשבותיי, במעשיי ועמוק בתוך ליבי.

שלך, ערן

(מעובד מתוך "במעמקים של החיים")

TOP